חטיבת ירושלים

כיבוש ארמון הנציב

בתקופת "הקו העירוני" היה אזור ארמון הנציב מפורז ומחולק בין ישראל, האו"ם וירדן. מדרום-מזרח לארמון השתרע, עד 1967, השטח הירדני. בשיפולי הגבעה - עמדת "הנקניק" הירדנית, ומעט דרומית לה, מערבית לכפר הערבי צור באחר - עמדת "הפעמון".

כיבוש הארמון בידי צה"ל עשוי היה להביא לניתוק דרך גב ההר בין חברון והשומרון ומן הגדה המזרחית. התבססות כוח ערבי בארמון עתידה הייתה לפתוח את הדרך לפעולה בגזרה הדרומית של העיר ולהעניק משנה-תוקף לאיום מהר חברון על באר שבע.

בבוקר ה-5 ביוני 1967 בסביבות השעה 10:00 בירושלים, נפתחה אש לעבר מוצבי ישראל, שהתפשטה במהירות לאורך כל הגבול הירדני. חטיבת השריון "הראל" - חטיבה מספר 10, ששהתה ליד רמלה, הועלתה בדחיפות לירושלים. גם חטיבת הצנחנים 55 שיועדה לצניחה באל-עריש, עלתה לירושלים. הכוחות כולם החלו להגיע לעיר בשעות אחר הצהריים. ערב היום הראשון למלחמה אושרה תוכנית הכיבוש הנגדי של ארמון הנציב. המשימה הוטלה על הכוח הזמין היחיד בירושלים באותן השעות - חטיבה 16 הירושלמית. מפקדת החטיבה הוזעקה לאזור ארמון הנציב. המח"ט אליעזר אמיתי , והמג"ד באזור, אשר דרייזן, הגיעו לחוות הלימוד, בסמוך לארמון והתמקמו בה, עד לפקודה "לנוע".

 

בשעה 14:10 הגיעה הודעה מהמח"ט שפלוגה ירדנית תפסה את ארמון הנציב והם מתקרבים לחוות הלימוד. תוך זמן קצר החטיבה הייתה מוכנה לתקיפה, בשעה 14:25 מתקבל אישור מהמטכ"ל לתקיפת הארמון ע"י חטיבת ירושלים והם מוסרים כי שניים ממטוסינו הפציצו את גבעת הראדאר וטסים לסייע  להתקפת הנגד בארמון הנציב.

 

פלוגה ב' מגדודו של אשר דרייזן הייתה הראשונה במקום. זו הייתה פלוגה עליה הוטל לתפוס את חוות הלימוד. היא הגיעה באוטובוסים, בעיצומה של הפגזה קשה על החווה, סמוך לשעת הצהריים, זמן קצר אחר כיבוש הארמון בידי הירדנים. האנשים קפצו מעל האוטובוסים וזינקו אל בין עצי המטע של החווה.

סא"ל אשר דרייזן יצא למחנה אלנבי. הכוחות שהובטחו לו לכיבוש הארמון איחרו לבוא. חמישה טנקים הגיעו למחנה אלנבי ונעצרו בכניסה.

ב - 15:10 הטנקים התניעו, אולם רק שלושה נעו מהמקום. השנים האחרים שקעו עמוק בבוץ המטעים של קיבוץ רמת רחל. הכוח הישראלי התחיל לנוע מחוות הלימוד. אחרי הטנקים באה הסיירת הירושלמית.

הטנק המוביל נגח את השער ופרץ אל תוך חצר הארמון ובעקבותיו - הטור המשוריין.

הופעת הטור הכתה בתדהמה את פלוגת הלגיון שבארמון, שנפגעה כבר קשה מהפגזת המטוסים. בחצר היו פזורים חללים וג'יפים בוערים. למראה הטנקים, פנו חיילי האויב שבחצר אל ג'יפי התול"ר האחרונים שלהם. סא"ל אשר דרייזן הבחין בהם מזחל הפיקוד. הוא אחז במקלע אשר בזחל"ם, ירה בלגיונרים והבעיר שלושה ג'יפי תול"ר. באותו רגע התדפק צרור כדורי מקלע על דופן הזחל. כדור פגע בזרועו של מפקד הגדוד. מקור האש התגלה- בונקר קטן בקצה הרחבה, דרייזן, על אף השיתוק שאחז בזרועו כיוון לשם את המקלע. צרור ארוך - והבונקר השתתק. הלגיונרים נמלטו אל תוך החורשה. הכוח הגיע אל "גבעת האנטנות" ותפסוה ללא קרב. כאן עצרו, ברגע זה פוצץ מפקד הסיירת, רס"ן יוסי לנגוצקי את שער הארמון ופרץ פנימה. הכוחות החלו ב"טיהור" הבניין, מחדר אחד עצרה אותם, ממש ברגע האחרון, קריאה מבוהלת באנגלית - "אל תירו!"

בחדר זה נמצאו כ-30 איש, עובדים אזרחיים של מטה המשקיפים של האו"ם, וכן נשים וילדים. הם נסגרו בחדר זה מאז כבש הלגיון את הארמון, שעתיים לפני כן.

אחד הלוחמים, זרח אפשטיין, נכנס לחורשה לבדו והחל בטיהור העמדות. "מתוך חפירה ירו בי" סיפר אחר כך אפשטיין "ואני הטלתי רימון ורצתי הלאה. לפתע מצאתי עצמי לבדי בין העצים... זיהיתי חייל ירדני. הוא ניצב כשני מטרים ממני גם הוא זיהה אותי. באותה שנייה שלחנו שנינו את אצבעותינו על ההדק, אני הקדמתי". כשהגיע לסוף החורשה נפסקה האש. על פעולת הטיהור הפרטית שלו קיבל אפשטיין צל"ש.

25 דקות לאחר תחילת ההתקפה דיווח אמיתי המח"ט: "ארמון הנציב בידינו". האישור ניתן להמשיך הלאה.

 

מוצב הנקניק

מוצב "הנקניק" שלט על אזור הארמון ו"חוות הלימוד". מוצב זה נבנה בצידו הדרומי של רכס הארמון על שלוחה מוגבהת שאורכה כ- 800 מטר ולה צורה מעוגלת כנקניק. הלגיון הירדני ניצל את יתרונו הטופוגראפי של "נקניק" שצופה על שטח ההפקר, ובנה לכל אורכה עשרות בונקרים, תעלות קשר, ביצורים ועמדות. על המוצב שמרה פלוגה אחת בלבד, בערך כ-60 חיילים ירדנים.

המטכ"ל אישר את ההתקפה על מוצב "הנקניק", סמוך לשעה 16:00 הועברה הוראה לאשר דרייזן ששלח חייל לקדם את הסיירת אשר נשארה בחוות הלימוד להסתערות על "הנקניק".

מיד נחלקו הסיירים לחוליות ויצאו בחיפוי המקלעים והטנקים לגזור את הגדרות, שהפרידו בין הארמון למוצב.

מרגע גזירת הגדרות החלה הריצה הגדולה ממעלה אנטנה למורד "הנקניק", מתעלה לתעלה ומבונקר לבונקר, סקלו אותם ברימונים, החוד הוסיף למשוך קדימה, ומאחוריו הופיעו המאספים הכבדים יותר, שהשלימו ביסודיות את המלאכה. האש שלנו הביסה תוך שעה קצרה את מרבית הלגיונרים המופתעים.

בשעה 16:30 המג"ד דיווח: "ה"נקניק" בידי".

ניצחון זה היה חשוב מאוד למוראל של חטיבת ירושלים, שכן היה זה הקרב הממשי הראשון של החטיבה לאחר 19 שנה, וההתנגשות הראשונה עם הצבא הירדני, שנחשב מאז מלחמת השחרור ופעולת התגמול לצבא הערבי המעולה והמאומן ביותר.

 

בתום הכיבוש החלו לירות אש לכיוון מוצב "הפעמון" ולנוע לכיוון הכפר צור באחר.

 

מוצב הפעמון

מוצב "הפעמון" שלט על אזור קיבוץ רמת רחל ועל הכביש הראשי ירושלים - בית לחם.

דרייזן, המג"ד, התכוון לאסוף את הכוח שסיים את כיבושו של מוצב ה"נקניק", אולם כאשר חלף הטור על פני ה"נקניק" התברר כי חיילינו מפוזרים על פני המוצב כולו, עייפים וחסרי תחמושת, ויעבור זמן עד שיכונסו ויאורגנו להמשך הקרב. הוא המשיך אפוא עם "הטור" שכלל שלושה טנקים, ארבעה זחל"מים וג'יפ אחד. הם עלו על הכביש המעוקל שהוביל ממוצב ה"נקניק" דרך הכפר צור באחר לבית לחם. כאן ניתכה על הטור אש מרגמות עזה ואחד הטנקים סטה מן הכביש אל הוואדי. כל אנשי הצוות נפצעו. שני הטנקים הנותרים המשיכו להוביל את השיירה הזעירה אל פתחו האחורי של מוצב "הפעמון". בעברו על פני הכפר צור באחר הנחית הטור מכת אש על בתיו.

כשהתקרבו למוצב "הפעמון" תפסו שני הטנקים עמדות והחלו לירות בתותחים לכיוון הבונקרים, זחל המג"ד הגיע מיד לאחר מכן. פעולת  הטיהור התנהלה בקלות, אנשי הלגיון שנדהמו מהופעת הכוח הישראלי בעורף המוצב, נסוגו אל עמדות שבשיפולי הגבעה. עד מהרה הגיעו דרייזן ואנשיו אל לב המוצב, בונקר הפיקוד שעל פסגת הגבעה. הבונקר הותקף ברימונים ונכבש. עתה התפצל הכוח לשנים. בראש החלק האחד התייצב המג"ד ובראש האחר - מפקד הסיירת. הם פשטו בשתי תעלות הקשר שנפרשו מן הפסגה אל מורד הגבעה. עמדה אחרי עמדה נכבשה.

בשלב זה נפגע המג"ד אשר דרייזן - שנית ושוב - בידו. בהתעכבו רגע נוכח לדעת כי אין עמו אלא קומץ לוחמים, שני הזחל"מים הנוספים של הסיירת לא הגיעו. הוא טיפס בחזרה אל פסגת המוצב, יצא אל הכביש, חלף על פני שני הטנקים שהוסיפו להמטיר אש-חיפוי ממקלעיהם ופנה אל עבר הכפר צור באחר, שם גילה את שני הזחל"מים, שהתנגשו בקיר של בית ומנועיהם כבו. האנשים, שלא ידעו לאן לפנות, תפסו עמדות סביב הזחל"מים וחיכו, דרייזן הריץ אותם ברגל אל המוצב, חילק אותם לשתי התעלות והטיהור התחדש.

שררה חשכה גמורה. החיילים התקדמו בזהירות ועמדה אחר עמדה נבדקה ונמצאה ריקה.

עוד חוליות חזרו ודיווחו שהעמדות התרוקנו. אותו רגע באה קריאה באלחוט אל המג"ד, הדובר היה מפקד החטיבה: "סיים מיד את כיבוש המוצב, אנשיו של גדעון מתקדמים מרמת רחל אליך. היזהר שלא לפתוח עליהם באש. לפתע נשמע מטח יריות מן התעלה התחתונה. דרייזן שדימה כי אנשיו יורים על הכוח המחליף, פרץ מתוך הבונקר ושאג: "אמרתי לא לירות!" מילותיו נתקעו בגרונו. מולו, מתוך החפירה הגיחו כשבעה לגיונרים ונשקם יורק אש.

אלו היו אחרוני המגנים של המוצב אשר הסתתרו לפני כן באחת התעלות הצדדיות ועתה הם התקיפו את בונקר הפיקוד. מהאש שלהם נפגעו קצין מן הצוות של דרייזן ומפקד טנק. המג"ד עצמו נפגע בשלישית - ושוב בזרוע. אך הפעם בזרוע השנייה.

קרב פתאומי זה נמשך אלא דקה אחת. אחריו נשתררה דומיה, שהופרה בצעקותיהם של יתר אנשי הכוח אשר היריות הזעיקום במרוצה אל הבונקר. הכוח שכבש את "הפעמון" לא מנה אלא עשרים לוחמים בסך הכול, ששה מהם היו עתה בין הנפגעים. הכוח המחליף, שנאלץ לחצות הרבה גדרות-תיל ושדה מוקשים, הגיע מרמת רחל. רק אחרי חצות, כאשר התכנסו באזור ארמון הנציב, על פי פקודתו המפורשת של המח"ט אליעזר אמיתי פינה את עצמו אשר דרייזן לבית החולים.

הקרב על אבו טור

גדודו של מיכאל פייקס מ חטיבת ירושלים היה אמור לכבוש את אזור שייח' עבד אל עזיז, נבי סמואל ו גבעת הרדאר , אך אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס הפנה לשם את כוחות חטיבת השריון 'הראל'. ירושלים העתיקה כבר הייתה מוקפת מכמה עברים, ועם כיבוש אבו טור היה נשלם כיתורה של העיר העתיקה. היה חשש מהכרזתה של הפסקת אש קרובה לפני שתיכבש העיר העתיקה, ונרקיס החליט להשלים את הכיתור בכוח היחיד שהיה זמין לו - גדוד המילואים בפיקודו של מיכה פייקס. הגדוד הוחלף בעמדותיו במהירות בגדוד חק"ש, וחזר מהפרוזדור לירושלים במסע רגלי דרך שכונת עין כרם . בצהרי יום ג', 6 ביוני 1967 , הוטל עליו לכבוש את שכונת אבו טור הערבית. הגדוד הועלה על אוטובוסים והוסע לעבר עמדות המוצא שלו בשכונת בקעה .

ההיערכות ארכה זמן רב, וההתקפה החלה באיחור. באבו טור הייתה עמדה ירדנית מול כל עמדה יהודית. מהדרום לצפון היו בצד הירדני - "עמדת לולב", "עמדת בית המוכתר", "עמדת אריה", "בית המחלקה" ו"בית התריסים הצהובים". פלוגה ד' ופלוגה ג' נעו צפונה בדרך חברון לעבר עמדת המוצא שלהן ליד בית המדפיס הממשלתי . פלוגה ב' הייתה אמורה להגיע ל"עמדת אריה הישראלית" במרכז הגזרה, ופלוגה א' הייתה אמורה לתקוף את "עמדת לולב הירדנית" באיגוף מדרום. מחלקת החוד של פלוגה ד', שהגיעה לעמדתה סמוך למדפיס הממשלתי, נקלעה להפגזה ונפגעה, ונסוגה להתארגנות מחדש, מה שגרם לעיכוב נוסף. עם התחלת הירי הסתגרו תחילה התושבים הערביים בבתיהם, ובמהלך התקיפה הישראלית גם נמלטו רוב תושבי שכונת אבו טור הערבית משכונתם.

פלוגה ב' פתחה בהסתערות לעבר "עמדת אריה הירדנית". לאחר שהופעל מטען חומר נפץ שהרס את הקומה העליונה הצליחה הפלוגה לכבוש את העמדה. לכוח שפעל במרכז הגזרה הצטרף גם המג"ד מיכה פייקס.

פלוגה א' שפעלה בדרום אבו טור יצרה מסך עשן במורד הגבעה, כאשר מגבעת ארמון נציב שכבר נכבשה בידי סיירת חטיבת ירושלים, מסייעים לה באש בכינון ישיר של טנקים לעבר "עמדת לולב הירדנית". הפלוגה חצתה במהירות את השטח הרווי עשן וירי, כבשה את "עמדת לולב" והמשיכה צפונה בדרכה לכיבוש "עמדת בית המוכתר". בדרך נעצרה הפלוגה בשל אש צלף ירדני, וחמישה מאנשיה נהרגו. לאחר חיסול הצלף ברימון המשיכה וכבשה את "בית המוכתר".

פלוגה ג' שפעלה במרכז הגזרה יצאה מאזור המדפיס הממשלתי, עברה את רחוב עין רוגל, והגיעה בחסות הבתים מול "בית המחלקה". היא הצליחה לחצות שלוש גדרות תיל עד שהגיעה ל"בית המחלקה" וכבשה אותו. פלוגה ד', שפעלה בצפון אבו טור, התאוששה מההפגזה ונעה לעבר "בית התריסים הצהובים". בדרכה ספגה אש כבדה מכיוון העמדות הירדניות שעל הר ציון, ורק בחסות רימוני עשן הצליחה לחצות את השטח הגלוי, וכאשר הגיעה ל"עמדת בית התריסים" השתלטה עליו. המג"ד פייקס שהצטרף ונע בעקבות פלוגה ב' נקלע לשטח שלא טוהר על ידי הפלוגה שחצתה את השטח בחופזה, ובקרב פנים אל פנים עם חיילי הלגיון נהרג.

לאחר כיבוש הגבעה פתחו הירדנים באש ארטילרית על העמדות. בהפגזה המדויקת היו לגדוד נפגעים נוספים. עד השעה 00:18 הייתה כל אבו טור הירדנית בידי גדודו של פייקס. לגדוד היו בעת הכיבוש 17 חללים, רובם מאש של צלפים. עם כיבוש אבו טור הושלם כיתור העיר העתיקה, ולמחרת נפלה בידי צה"ל.

החטיבה הירושלמית המשיכה לנוע לעבר בית לחם, חברון ולבסוף חברה לכוחותינו בדרום.