המפגש עם המשפחה

במסגרת הפרויקט להנצחת חללים אזרחיים שנפלו בעורף במלחמת ששת הימים, איתרנו את אייל סונגו, אחיינו של אברהם איפרגן ז״ל. דרך אייל יצרנו קשר עם אחותו של אברהם, נאווה הירשזון שהייתה בת 6 כשאיבדה את אחיה. יחד, בעזרת זיכרונות של האחים הבוגרים – נפתלי, רבקה ועופרה, חלקם מתגוררים כיום בחו״ל, ליקטה המשפחה תמונות, סיפורים וקולות המונגשים דרך עיניהם האוהבות של אחיו ואחיותיו את סיפורו כפי שנשמר בזיכרון המשפחתי ונשלח אל הארכיון.

סיפורו כפי שעלה מהחומרים שנשלחו לארכיון

אברהם איפרגן נולד בעיר הנמל מוגדור שבמרוקו, אסואירה של ימינו, להוריו ושבעת אחיו ואחיותיו. בגיל שלוש וחצי עלה עם משפחתו לישראל. תחילה התגוררו בשכונת ימין משה בירושלים, ובהמשך עברו לגבעת מרדכי, אחת מהשכונות החדשות של העיר באותם ימים.

אברהם היה תלמיד בבית הספר היסודי גאולים, ובהמשך למד במגמת מסגרות בתיכון אורט בירושלים. אחותו עופרה זוכרת היטב את שגרת יומו. בבקרים עבד במסגרייה ברחוב שלומציון המלכה, ובערבים השלים בגרויות. את הקורקינט שלו, מספר נפתלי, בנה לו אברהם במו ידיו במסגרת הלימודים.

יותר מהכול, אברהם היה אח גדול ששמר על אחיו הקטנים ודאג להם. נפתלי זוכר איך פעם אחת לקח אותו ואת יוסי לסרט. כשמישהו גבוה הסתיר ליוסי את המסך וסירב לזוז, אברהם לא היסס, למרות שהיה קטן פיזית, נעמד מולו ונאבק עבור אחיו. הוא לא פחד ולא נרתע, כשזה נגע למשפחה.

רבקה, האחות הבכורה, מספרת על קשר עמוק. אברהם היה קשור אלי מאוד ואהב במיוחד את הבן שלי מיקי – שהיה הנכד הראשון במשפחה. היא נזכרת איך היה עובד קשה כדי לחסוך מספיק כסף לכרטיס אוטובוס, שיעלה אותו מתל אביב עד לקריית שמונה רק כדי לבלות איתם. כל ביקור כזה היה חגיגה מבחינתו.

מימין גילה, האחיין מיקי ואברהם בקריית שמונה.

עופרה אחותו זוכרת איך היה ״מושך״ אותה לחוות הנזיר, היום בית הכרם, שהיה אז שטח פתוח עם גפנים, תאנים ושקדים ושימש יעד סודי לנערים ירושלמים.

היא גם זוכרת את בית הכנסת שבו שר ואיך כולם היו משתתקים כשהוא פתח את פיו. במיוחד ביום כיפור, היה לו קול מדהים.

אברהם היה פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, אהב ספורט ובעיקר כדורגל, ותמיד היה מוקף חברים ואף אהבה הייתה לו, חברה שהם היו נפגשים כמעט כל יום. 

ביום הראשון למלחמת ששת הימים, חמישה ביוני 1967, בני המשפחה ירדו למקלט. האחים זוכרים היטב מה לבש אברהם באותו היום. חולצה אשורית עם פרחים אדומים, ונעליים בלויות שכבר ראו הרבה משחקים בגינה. אמא הפצירה בו להישאר, אך הוא ענה שהוא רק יוצא רגע עם חבר – וישוב מיד.

הוא יצא לגינה הסמוכה לבית הכנסת, המקום שבו אביו שימש גבאי ושבו נהג לשיר בעצמו. שם, תחת הפגזה ירדנית על שכונת גבעת מרדכי, נהרג אברהם איפרגן – רק חמישה עשר ימים לפני יום הולדתו השישה עשר יחד עם חברו לשכונה ז'קו מנסור. כשרבקה הלכה למקום שבו נפגע, מצאה את תיק בית הספר מונח לצידו, ובו הכריך והתפוח שאמו הכינה לו. הרגע הזה חרוט בזיכרונה עד היום.

אברהם היה רק בן שש עשרה. נער טוב לב, מסור, שמח, מלא חיים. ילד שכולם אהבו. אח שידע להעניק, להגן, לשיר, לאהוב. והקול שלו, הקול הזה, ממשיך להדהד בלב המשפחה עד היום.

אברהם עם מיקי האחיין שאהב בגינת המשחקים השכונתית שבה נהרג מההפגזה

יהי זכרו ברוך.