החל מראשית שנת 1966 קרו מספר אירועים שגרמו לפריצת מלחמת ששת הימים. בסוריה הפלג הקיצוני של הבעת' תפס את השלטון והמשיך בקו התוקפני נגד ישראל. בריה"מ תמכה בקיצוניות הסורית ואף ניסתה לגרור לעימות את מצרים.
בנובמבר 1966 נחתם הסכם הגנה הדדי בין מצרים וסוריה, בו התחייבו שתיהן להושיט עזרה זו לזו במקרה הצורך ולראות התקפה על אחת מהן כהתקפה על שתיהן.
בחודשים אוקטובר- נובמבר 1966 רבו והלכו חדירות של מחבלים משטחה של ירדן לישראל (13 במספר). המלך הירדני גילה בניגוד למצופה פסיביות בריסון המחבלים.
בחודש אפריל 67 הלהיטו הסורים את הגבול. אזהרותיה החוזרות ונשנות של ישראל, לפיהן תגיב בחומרה, לא הרתיעו אותם. ב- 7 באפריל הפריעו הסורים לעיבוד חלקה בגזרת קיבוץ האון, וטנקים ישראליים החזירו אש. הסורים הרחיבו את המערכה והחלו להפגיז את המשקים גדות, עין גב, האון ותל-קציר. תקרית זאת הסתיימה בקרב אווירי גדול, בו הפיל חה"א שישה מטוסי מיג סוריים. נאצר שיגר 2 משלחות צבאיות לסוריה, והרוסים פרסמו ידיעות כוזבות על ריכוזי צבא ישראליים בגבול הסורי בהיקף של 13 חטיבות. ב- 14 במאי הזמין מנכ"ל משרד הביטחון את שגריר בריה"מ בישראל, צ'ובחין, לבקר בגבול ישראל- סוריה ולהיווכח כי אין שחר לטענות הרוסים בדבר ריכוזי כוחות ישראליים, אך השגריר הרוסי סרב.
הידיעות הסוריות והרוסיות על ריכוזי צבא בגבול הצפון לא אפשרו לנאצר לעמוד מנגד ואילצוהו להגיב באופן הפגנתי. נשיא מצרים ראה בעוצמת צבאו כוח הרתעה עיקרי נגד ישראל ועתה היה עליו להעמיד הנחה זאת במבחן.
שלב ההידרדרות המבוקרת :
בין הימים 14/5/67 - 16/5/67 הפעיל נאצר את צבאו ככוח מרתיע וגרם להידרדרות מבוקרת בחזית הדרום. נאצר קיווה, כנראה, להסתפק בהוכחת אמינותו של כוח ההרתעה המצרי ובהשבת בכורת מצרים בעולם הערבי: ב- 14 במאי 1967, נכנס הצבא המצרי לכוננות מלאה והחלו מגעים מדיניים וצבאיים בין מצרים וסוריה. הרמטכ"ל המצרי יצא לדמשק. ב- 15 במאי 1967, בעיצומו של מצעד צבאי צנוע בירושלים, קיבל הרמטכ"ל יצחק רבין פתק שהודיע לו כי כוחות צבא מצריים נעים בגלוי לעבר סיני ושצבא סוריה נערך במערך חירום. כניסת הצבא המצרי לסיני נעשתה בגלוי ולעיני כלי התקשורת העולמיים. נאצר לא הסתפק בהכנסה ראוותנית של הכוחות לסיני וב- 16במאי 1967 דרש הרמטכ"ל המצרי מוחמד פאוזי, ממפקד כוח החירום של האו"ם להרחיק את כוחותיו מהגבול ולרכזם ברצועת עזה. בשלב זה לא רצה נאצר במלחמה ואף לא התכוון אליה . דרישתו לפינוי חלקי של האו"ם באה כנגד טענתו של חוסיין שמצרים מסתתרת מאחורי סינר האו"ם כדי לא להתגרות בישראל.
ב- 17 במאי 1967, הודיע מזכ"ל האו"ם, כי לא יסכים לדרישה המצרית. כוח האו"ם יישאר במקומו או שיתפנה פינוי מלא. צבא ירדן נכנס לכוננות והסורים תגברו צבאם בגבול הצפון. נאצר לא לקח בחשבון את החלטתו הבלתי צפויה של מזכ"ל האו"ם לפנות את כל כוח החירום ועל כן לא נותר לו מרחב תמרון. ביטול דרישת הפינוי מצידו עלול היה לעלות לו במחיר אמינותו ומנהיגותו.
שלב ההידרדרות הבלתי מבוקרת:
· ב- 18 במאי 67, נאצר הורה על פינוי מלא וסופי של כוח האו"ם, יחידות משמר הגבול המצריות תפשו עמדות תצפית של האו"ם בסיני.
· ב- 19 במאי 67, כוחות האו"ם פונו מסיני ומרצועת עזה. המצרים תגברו את כוחם בסיני מעל ל- 3 דיוויזיות. ישראל החלה בגיוס נרחב של מילואים בשלושת הפיקודים והחלה תקופת ההמתנה.
· ב- 22 במאי 67 - בכנס קצינים, הודיע נאצר על סגירת מיצרי טיראן ואמר: "היהודים מאיימים במלחמה ואנו אומרים להם אהלן וסהלן - אנו מוכנים למלחמה".
סגירת המיצרים הייתה הכרזת מלחמה מבחינתה של ישראל. המטכ"ל היה נכון לפעולה צבאית ואף יצר לחצים קשים על הממשלה אולם הדרג המדיני החליט על מיצוי המהלכים המדיניים לפני החלטה על פעולה צבאית. בעיני הציבור נתפשה הממשלה כהססנית ובלתי-בוטחת בעצמה. נאצר ראה בכך סימן של חולשה.
ועדת השרים לענייני בטחון החליטה על המתנה של 48 שעות למיצוי התהליך המדיני. אבא אבן, שר החוץ, נשלח לארה"ב לגייס תמיכה בין-לאומית. בצרפת נפגש אבן עם הנשיא דה-גול וזה הזהירו "לבל תירה ישראל את הירייה הראשונה".
· ב- 31 במאי 1967, רמ"ט המפקדה הערבית המשותפת, הגיע לרבת עמון וקיבל את הפיקוד על החזית הירדנית. בישראל גבר הלחץ הציבורי על הממשלה להקמת ממשלת אחדות לאומית ולמסירת תיק הביטחון למשה דיין.
· ב- 1 ביוני 67, התקבלה פקודת קרב בצבא המצרי. עיקרה - השמדת הכוחות המזוינים העיקריים של ישראל. הכוחות המצריים נערכו במלואם בסיני. בישראל, הוקמה ממשלת אחדות לאומית. דיין קיבל את תיק הביטחון. בגין ו יוסף ספיר שרים בלי תיק.
· ב- 2 ביוני 67, בישיבה משותפת של ועדת השרים לענייני בטחון והמטכ"ל הוחלט לפתוח במלחמה, אך לא לפני ה- 5 ביוני.
· ב- 4 ביוני 67, הממשלה. אישרה את פעולת צה"ל, שנקבעה לבוקר ה- 5 ביוני וכך קרה: מלחמת ששת הימים פרצה ב- 5.6.67 בשעה 7:45. המבצע שפתח את המלחמה הוא "מבצע מוקד" של חיל האוויר:
טייסי הקרב כונסו לפני היציאה למבצע "מוקד" ותודרכו. שוב ושוב שיננו באוזניהם: דבקות במטרה, איסור מוחלט לשבור דממת האלחוט, אפילו במקרה קיצוני של נטישת המטוס, איסור לעלות מעל לרום של 100 רגל . לאחר התדריך וההצטיידות במפות ובאביזרים הדרושים לטיסה, יצאו הטייסים למטוסים, כשהם ממריאים בזה אחר זה תוך דממת אלחוט מוחלטת.
183 גיחות בוצעו על-ידי מטוסי הקרב במסגרת הגל הראשון, ו-173 מתוכן היו נגד שדות תעופה. עשרת הגיחות הנותרות היו לצורך פטרול, צילום וממסר.
הטייסים היו מוגבלים מאוד בזמן בגל הראשון, בכדי לא להיחשף לאש האויב ועל-מנת לסיים במהירות את התקיפה, במטרה לאפשר למבנים האחרים לבצע את משימתם. לכל מבנה היו חמש עד שבע דקות לביצוע המשימה. היה עליהם להפציץ ואז לחזור ולבצע שלושה יעפים כדי לצלוף בתותחים על המטוסים והמטרות האחרות שנקבעו. הטייסים התרכזו בתקיפת המסלולים והמטוסים על הקרקע ונמנעו בשלב ראשון מתקיפת סוללות טילים ותותחים ותחנות המכ"מ ומכניסה לקרבות אוויר עם מטוסי האויב.
תוצאות התקיפה של הגל הראשון, שהיה גם הקצר ביותר, היו טובות מהצפוי. 204 מטוסים, כמחצית ממטוסי חיל-האוויר המצרי הושמדו. 95 מטוסים של חיל-האוויר הישראלי הצליחו להשמיד את כל המטוסים הללו ממש בשעת השי"ן, או בצמוד אליה. בין המטוסים הראשונים שהושמדו היו רוב המפציצים של חיל-האוויר המצרי וכמעט כל המטוסים שחנו בסיני. שדות התעופה של סיני שותקו לגמרי בהפצצות השונות וכן שותקו שדות התעופה של פאיד, כברית ואינשאס.
ההצלחה הרבה של הגל הראשון אפשרה לחיל-האוויר להפנות מהר יותר משתוכנן מטוסים לתקיפת כוחות הקרקע של המצרים ביום הראשון למלחמה, וגם אפשרו ניתוב כוחות של יתר כוחותינו, לטובת עזרה, בחזיתות אחרות.
חיל-האוויר הישראלי איבד בגל הראשון חמישה טייסים, שניים נשבו ושלושה נפצעו. כמו כן אבדו שמונה מטוסים, מתוכם ארבעה בקרבות אוויר.
גזרת ירדן:
קו שביתת הנשק ישראל ירדן עבר מצפון לדרום: עמק הירדן, עמק בית שאן, עמק יזראל, ואדי ערה ושפלת החוף (אום אל פאחם, טול כרם -קלקיליה) עמק אילון, פרוזדור ירושלים, ירושלים, בית גוברין, להב, גזרת ים המלח (חצוי במרכזו) עין גדי, מרחב סדום, הערבה עד אילת.
ירושלים הייתה האזור הרגיש ביותר לאורך קו שביתת הנשק עם ירדן, הן בשל מעמדה המיוחד, הן בשל אופי הגבול, אשר עבר בשטח מאוכלס והבנוי בצפיפות והן בשל המציאות המיוחדת של בירה מחולקת ומוסדות שלטון בטווח אש האויב.
ה"קו העירוני" - ב- 30 בנובמבר 1948 נחתם בין ישראל לירדן "הסכם ההפוגה הכנה", במסגרתו נקבע קו אשר חצה את ירושלים במשך 19 שנה ואשר נקרא ה"קו העירוני". את הקו התוו מפקד מחוז ירושלים דאז, משה דיין , ולויטננט קולונל עבדאללה אל-תל הירדני, אשר נפגשו בשטח ההפקר בשכונת מוסררה. שם התווה כל צד את עמדת צבאו על גבי מפה 1:20.000. הקו העירוני, אשר אורכו היה 7 ק"מ , החל בבית צפפה, עבר לרמת רחל וממנו לשכונת תלפיות ולאבו טור, ירד במדרון גיא בן-הינום והעפיל אל הר ציון, משם עבר למרגלות החומה, חצה את "חוצות היוצר" והגיע אל בית טאנוס הערבי (מול שער יפו), משם ירד דרך רח' סולימאן (דרך הצנחנים היום), על גבול שכונות מוסררה ו בית ישראל , והגיע ל"מעבר מנדלבאום" ולשיכוני פאג"י, מול בית-הספר לשוטרים. שרטוט המפות נעשה בעפרונות שעווה רכים (צ'יינוגרף), כך שעובי הקו שנרשם היה 2- 3 מ"מ ובמציאות 40 - 60 מטר . ב- 3 באפריל 49 נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן והמפה אומצה כמפת שביתת הנשק. במרוצת הזמן עוררה המפה בעיות רבות, שכן השעווה התרחבה ועובי הקו גדל וכיסה שטחים נוספים. נוצרו בעיות בנושא מיקומם המדויק של קו הגבול העירוני, שטחי ההפקר והשטחים המפורזים. חלקים מן הקו נחתמו עוד לפני ה- 30 בנובמבר 1948. היו אלה אזור ארמון הנציב ומובלעת הר הצופים. שניהם הוגדרו כשטחים מפורזים. בפועל היה גם מעבר מנדלבאום שטח מפורז.
מובלעת הר הצופים - הר הצופים, החולש על ירושלים ממזרח מגובה 821 מטר מעל פני הים, נמצא על הרכס הצפוני-מזרחי של העיר. במקום נבנו ביה"ח "הדסה" והאוניברסיטה העברית. ב-7 ביולי 1948 נערך הסכם עם ירדן, לפיו הפך הר הצופים מובלעת מפורזת. לפי ההסכם אסור היה להחזיק כוחות צבא, אלא 86 שוטרים ו- 35 אזרחים בחלק הישראלי ו- 40 שוטרים בחלק הירדני. עוד קבע ההסכם שאחת לשבועיים תהיה ישראל זכאית להחליף את מחציתו של חיל המצב שעל ההר. כדי לאפשר חילופין אלה, תתיר ירדן מעבר של שיירה דו-שבועית אל ההר, בפיקוח אנשי האו"ם. מובלעת הר הצופים היוותה נקודה אסטרטגית חשובה, שכן כל המחזיק בהר שולט על הגישה לירושלים מצפון וצופה אל העיר העתיקה ואל בקעת הירדן.
התפתחות המערכה בחזית הירדנית:
בזירה הירדנית לא היו לישראל מטרות מלחמה, יתר על כן, ישראל הבהירה את כוונותיה למלך חוסיין. ב- 10 בבוקר העבירה ממשלת ישראל אל מלך ירדן שדר, בו הביעה את התקווה כי לא יתערב במערכה והבטיחה לו כי ישראל לא תתקוף בשום מקום אלא אם כן תותקף תחילה. ירדן לא נענתה להצעה זו.
ב- 5 ביוני, בשעה 9:30 נאם חוסיין ברדיו עמאן והביע תקווה להחזרת המולדת השדודה. במקביל הוכרז מצב חירום.
ב- 9:45 פתחו כוחות ירדניים באש שטוחת מסלול לאורך ה"קו העירוני" בירושלים ובשעה 10:00 אף לעבר הר הצופים.
ב - 10:30 הודיע רדיו עמאן על כיבוש ארמון הנציב.
ב- 11:00 פתח הצבא הירדני באש תלולת מסלול לעבר ירושלים העברית ומוצבי הר הצופים.
ב- 11:50 נכנס חה"א הירדני לפעולה והפציץ את נתניה וכפר סבא. בנוסף, פתחו הירדנים באש תלולת מסלול ושטוחת מסלול גם על מחנות צבא, שדות תעופה ויישובים לאורך כל "הקו הירוק". ההפצצה, שהתלוותה להפגזה הכבדה, חרגה מעבר לפרופורציות של יציאת ידי חובת שיתוף הפעולה הצבאי עם מצרים. ב- 13:30 תפשו כוחות ירדניים את ארמון הנציב, וצה"ל יצא למערכה על ירושלים.
היערכות פקמ"ז - בבוקר ה- 5 ביוני היה פיקוד מרכז ערוך מול הכוחות הירדניים בהתאם לתוכנית, כשגזרת ירושלים והפרוזדור באחריות חטיבת ירושלים. במשך ה- 5 ביוני ולאחריו, בעקבות התלקחות המערכה בחזית הירדנית, הוגדל הסד"כ ע"י כוחות שהתפנו ממשימותיהם, לאור הצלחת המערכה בחזית המצרית. כך הופנתה לחזית הירדנית חטיבת הצנחנים 55, שכללה את הגדודים:66 ,28 ו-71, פלוגת הסיור 77 ופלוגת ההנדסה 683.